ביל סימונס כתב בספר המופת שלו שניתן להגדיר שחקני כדורסל לפי איך הם היו רוצים שיגדירו אותם. שאקיל רצה "לבדר". ג'ורדן רצה "לרצוח". לברון רוצה "להדהים".
אני לא יודע מה מאנו ג'ינובילי רצה, אבל אני יודע מה הוא הצליח להיות, ואני יודע את זה כי המילה הזאת הופיע בכל אחד ממאות הסיקורים שנכתבו עליו בכל פעם שחשבו שהנה אוטוטו הוא פורש: "לרגש".
93 ק"ג על 1.98 של אש ולהבה כמו שיודעים לייצר רק במדינות הלטיניות, וג'ינובילי הוא תוצר מובחר במיוחד של הפרובינציה הקטנה בהיה שנחשבת למרכז הכדורסל הארגנטינאי.
הסיפור שלו מרגש כפי שהוא בלתי סביר, לא רק שהוא נולד במדינה שלא בדיוק נחשבה למדינת כדורסל משגשגת כשהוא התחיל להקפיץ כדור על מגרשי בלטות, אלא שהכישרון שלו גם לא תמיד היה ברור לכל. לאחר שנתיים בארגנטינה, הוא הצליח להשיג חוזה ראשון באירופה, וגם זאת לא מעט בגלל האזרחות האיטלקית שלו, ברג'יו קלבריה ששיחקה באותו זמן בליגה השניה באיטליה.
לאחר עונת העלייה הוא נבחר בדראפט על ידי הספרס, אבל חזר לאירופה, לשחק בשורותיה של קינדר בולוניה שם השתלט לחלוטין על הכדורסל האירופאי, זכה בשני דאבלים עם האיטלקים ותואר יורו ליג אחד, פעמיים MVP של הליגה האיטלקית וכמובן MVP של פיינל פור היורוליג.
אבל המקום שבו מאנו אולי ריגש יותר מכל היה בנבחרת ארגנטינה איתה זכה במדליית כסף מהממת באליפות העולם של פיב"א, במדלית זהב היסטורית באולימפיאדה של 2004 ומדלית ארד בזו של 2008. הוא אפילו בחר להשתתף בגביע האמריקות שהתקיים ב-2011 במולדתו והעניק לנבחרתו את הזהב.
לקריירת ה-NBA שלו מאנו הביא דואליות בלתי אפשרית בין תאווה בלתי נשלטת לעשות בדיוק את מה שהוא רוצה באותו הרגע, גם אם זה גורם למאמן שלו לתלוש את מעט השערות שעוד נותרו לו, לבין נכונות לעשות בדיוק את מה שהקבוצה שלו צריכה ממנו: בין אם זה לקלוע בין 15 ל-20 נקודות לערב בפלייאוף כפי שעשה בשנים 2005-2011, ובין אם זה להפוך לשחקן שישי שתורם מניסיונו ומיכולת הקלאץ' המדהימה שלו.
ולמרות שזה אולי האיש שהסטטיסטיקות שלו הכי לא מסבירות את הסיפור שלו בכדורסל שווה להזכיר שמאז שמאנו ירד מ-10 נקודות למשחק, בעונה שלאחר עונת האליפות הקסומה של 2014, הספרס לא היו פקטור במאבק האליפות שוב.
אז בואו נתרחק קצת מסטטיסטיקות, כי מאנו הוא חצי מהישות המשולבת (על חציה השני תקראו מחר) שמגדירה את הספרס של עשרים וכמה השנים האחרונות.
כן הוא האש לקרח של טימי, ועל כך אולי נדבר עוד קצת מחר, אבל הוא מגלם את הספרס בכל כך הרבה צורות בזכות עצמו. ראשית הוא נבחר במקום ה-57 בדראפט 1999, סמל לאיכות הניהול שהפכה את הספרס לאחד הפרנצ'ייזס המוצלחים בספורט האמריקאי. שנית, הוא סמל לאלסטיות של הספרס: ליכולת של הארגון הזה להשתנות מהקבוצה המשמימה שקלעה 80 נקודות בערב כל הדרך לאליפות עם רובינסון ודנקאן לקבוצת הריצה המלהיבה שהוביל מאנו.
קחו תרגיל, בהשראת מיכאל לוריא הגדול, הסתכלו על המהלך הראשון של הוידאו הזה ותעצרו אותו בשניה ה-15 ונסו לנחש מה מאנו יעשה עכשיו. עצרו שוב בשניה ה-16 ונסו לנחש הפעם. ועשו זאת שוב בשניה ה-17.
עם יד על הלב כמה הצלחתם?
זה היה מאנו, אף פעם לא יכולת לצפות מה הוא יעשה וזה מה שהפך אותו לשחקן שהיה כל כך כיף לראות. אחרי הכול, מה היא ההנאה מספורט אם לא הציפייה המתוחה רגע לפני הזריקה, התדהמה מהיכולת של שחקן לעשות את הבלתי אפשרי, וכשאותו השחקן לא עושה את זה הודות ליתרון פיזי בולט ואפילו לא הודות לאינספור שעות של אימונים סיזיפיים, אלא הודות לדמיון שאין שני לו בהיסטוריה של ליגת הכדורסל הטובה בעולם, לא נותר דבר מלבד להתענג על אותם רגעים שישאיר לנו מאנו ג'ינובילי כאשר יחליט לבסוף מאנו ג'ינובילי לפרוש באמת, לא כמו שמאשים אותו כאן כתב תוהה.
חשבתי לבחור כמה רגעים גדולים של מאנו ג'ינובילי, אבל מבחינתי ועבורי בכל הנוגע לכדורסל ב-NBA, יש רק רגע אחד שמתאים, הרגע שמנקז לתוכו את כל הרגש של מאנו. את כל התסכול של כל הפרנצ'ייז על המאורעות הטראומטיים של העונה הקודמת, הרגע שהבהיר ללברון, לוייד, לבוש ולכל עולם הכדורסל שבעונה הזאת שום ריבאונד התקפה לא ייקח לסן אנטוניו את מה שכל כך כל כך מגיע להם. כן, אחרי הרגע הזה כבר לא היה שום ספק.
ונסיים עם מה שהוא ללא ספק הרגע הגדול ביותר של מאנו ב-NBA, או של איזשהו אדם באיזשהו מקום, גבירותיי ורבותיי מאנו ג'ינובילי, העטלף.
מאנו פשוט היה קוסם
אך לא ברמה של קוזי, מג'יק ומרביץ' בסגנונו
אתמול ראשיד היום מאנו.אני ממש אוהב את הבחירות של היומיים האחרונים.
שחקן מרגש וחכם.האהוב עליי בספרס של ה2 עשורים האחרונים.מלא תשוקה כיאה לארגנטינאי ועושה דברים יותר נכון עשה בעבר שלא נראים אפשריים לאדם במימדי גופו אבל השכל והרצון איפשרו לו לעשות את זה.
בשנה שזכה ביורוליג זו השנה שאירופה הייתה מפוצלת לשניים.יורוליג וסופרוליג.בולוניה זכו ביורוליג בסדרה של הטוב מ 5 נדמה לי נגד ויטוריה שהיום נקראת בסקוניה ומכבי זכתה בסופרוליג בפיינלפור את פנאתנייקוס עם פארקר מקדונלד האפמן הנפלד.זו היתה השנה המפוצלת היחידה שבה היו 2 אלופות אירופה ולאחריה הייתה ההתנתקות הסופית מפיבא וכל הקבוצות עברו לשחק תחת היורוליג
שונא אותו.מפחד ממנו.
אבל אכן אגדה.
תודה רבה.
הגדרת את זה מצויין דור פשוט שחקן מרגש. את זה אני אומר כאחד שחווה את נחת ידו דווקא מהצד השני.
(*נחת זרועו)
חחחח. תודה שייקה אני תמיד יכול לסמוך עליך אבל הפעם זה היה מכוון…
נפלא.
מאלה שגורמים לך להתאהב במשחק – לא משנה אילו מדים הוא לובש.
כבוד גדול לשחקן ענק.
תודה רבה
שלא ייגמר לעולם…אין ראוי ממנו מבחינתי להיות בפרויקט הזה..
טור מצויין על שחקן מאד מרגש שמבחינה סטטיסטית לא התאים ל"שלישיה הגדולה" של הספרס אבל מבחינת כל המסביב הוא היה שם לגמרי.
חיכיתי לוידאו עם העטלף. אחד ממליון 🙂
תודה רבה דור, אחלה פוסט על אחד השחקנים המיוחדים בתולדות הליגה.
כמו במקרה של לברון, רציתי להוסיף כמה נקודות על ידי התמקדות בתכונות/מאפיינים/מושגים מסוימים. אז ככה:
א. כשרון (או ליתר דיוק, מגבלות הכשרון) – "הבעיה", אם אפשר להגדיר את זה ככה, ברוב השחקנים בנ.ב.א, ובוודאי בכוכבי הליגה ואגדותיה, היא שהם פשוט מוכשרים בטירוף, הן פיזית, והן מבחינת יכולות כדורסל בסיסיות (קליעה, כדרור וכדומה). למה "בעיה"? מאחר ואני מוצא שקשה לי, כאדם ממוצע להפליא, להתחבר אליהם. אין לי ממש יכולת לדמיין את עצמי חודר כמו לברון, קולע כמו סטף או קופץ כמו ד-וייד. אפילו בחלומות שלי אני לא מסוגל לעשות את מה שהאנשים האלה עושים במציאות באופן כמעט שגרתי. ומאנו, בהקשר הזה, הוא הרבה יותר "משלנו" – נכון שהוא יותר גבוה ממני, וגם קולע יותר טוב, אבל הוא מספיק "חסר כשרון", בוודאי יחסית לשאר השחקנים שסביבו, כדי שאוכל להרגיש שגם אני יכול לעשות את מה שהוא עושה. במובן זה, לדעתי, מאנו הוא השחקן הכי "נגיש" והכי "רגיל" בליגה. כשהוא מצליח, אני מרגיש שגם אני יכול. שאפשר להיות לבן, לא אמריקאי, לא אתלטי, ואפילו זקן, בדיוק כמוני, ולהתמודד עם השחקנים המוכשרים ביותר בתבל. מדהים, אני אומר לעצמי, וחושב, איך הוא עושה את זה?
ב. חכמת משחק – מאנו מפצח את הבעיה עם השכל שלו. הוא פשוט חושב על זה, ככל שאפשר להגדיר שברירי שניה ואינטואציות של הרף עין כחשיבה, ומוצא את הפתרון המתאים ביותר בסיטואציה. כמו גאון ארגנטינאי אחר, כשאתה מסתכל עליו אתה לא מבין מה הוא עושה, ומה הוא הולך לעשות, אבל אתה יודע שמשהו בו מעבד עכשיו את הסיטואציה ומוצא פתרון. זה לא תמיד עובד, אבל זה תמיד מדהים לראות את זה ומאד ייחודי.
ג. תעוזה ומקוריות – "המעז מנצח", אומרים בSAS הבריטי ובסיירת מטכ"ל הישראלית, ומאנו הוא לוחם הקומנדו האולטימטיבי על הפרקט. אין דבר שלא יעלה בדמיונו, ואין דבר שלא יעז לבצע. מאנו לא מכיר בגבולות המעטפת, ואם כן זה רק כדי לאתגר אותם ולבדוק מה קורה בצד השני. כדרכם של רעיונות מקוריים, לעתים זה מסתיים בכשלון מהדהד ומפח נפש צורב, אבל הוא תמיד ימציא שוב משהו מבריק.
ד. חוסר פחד – פירלס. לגמרי. למה אני לא כזה? ואיך הוא מצליח להיות כזה? איך האיש הזה, עם כישרונותיו המוגבלים, זרותו הבסיסית, טעויות שעשה והפסדים שספג, ממשיך להתמודד עם כל המפלצות המפחידות שם על הפרקט ולא מפחד כלל? תחשבו על כל עבירות התוקף שהוא סוחט – אתה בן אדם רזה בן 40, מגיעה מולך מפלצת של 120 קילו במהירות של 25 קמ"ש (גילרי, כמה זה שווה בעוצמת פגיעה?), ואתה פשוט עומד שם וחוטף את זה. ואז עושה את זה שוב. השתגעת? ופשוט להסתכל על המאצ'-אפ – האיש הזה "נלחם" בקובי בריאנט, דויין וייד וג'יימס הארדן. כולם שחקנים הרבה יותר מוכשרים ואתלטיים ממנו, ובכל משחק, בכל מהלך, הוא לא מפחד מהם וממה שהם יכולים לעשות. עכשיו תגידו לי, טוב בסדר, אבל הוא בכל זאת שחקן מצוין. נכון, אבל יש לו ימים… שהוא מחטיא בלי הכרה בכלל… יש לילות שהוא מאבד את הכדור בדרכים שאפילו הוא בעצמו לא מבין… ועדיין, יאצק תמיד נופל וקם – הוא תמיד יהיה שם, חסר פחד, למהלך הבא.
ה. פוקוס/מבט – אני יכול להעביר משחק שלם רק בלהסתכל על הפנים של מאנו משחק. זה בית ספר לאיך צריך להתנהל בחיים. פתוח, נקי, קולט ומעבד. אין עבר. אין עתיד. יש רק התמקדות ברגע הזה. אם הייתה דרך למדוד את רמת הריכוז של שחקנים בזמן המשחק, אין לי ספק שמאנו היה בשורה הראשונה. זן.
ו. מחויבות/תחרותיות/"מה שצריך לעשות" – יש שחקנים שעושים מה שהם רוצים. רוב השחקנים עושים מה שהם יכולים. מאנו עושה את מה שצריך לעשות. לעתים זה מה שגם פופ חושב שצריך לעשות, לעתים לא, אבל לא לטעות – הוא לא עושה "מה שבא לו", הוא עושה את מה שהוא חושב שצריך לעשות. גם אם זה מהלך כמעט נואש, וגם אם זה לא בהכרח משהו שמאנו טוב בו, וגם אם לפעמים זה לא מצליח – תמיד את מה שצריך לעשות. אם מה שצריך לעשות זה לחסום את הארדן בפוזשן המכריע במשחק מכריע בפלייאוף, אז זה מה שמאנו יעשה. "על הארדן? סוחט העבירות המושלם? השתגעת?", אני חושב לעצמי, אבל מאנו לא מתעסק בכלום חוץ מבמה שצריך לעשות. אז אם צריך לחסום את הארדן, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך, זה מה שיעשה. אם צריך לשחק כשחקן שישי במשך עשור, זה מה שיעשה. נכון, גם פלופים, מודה… אם זה מה שצריך לעשות. וגם ירוט עטלפים… ואם צריך לקחת עוד צעד אחורה, לזרוק שלשה ממרחק של סטף קרי, בקשת גבוהה מהרגיל כי מולך עומד הורפורד, אז זה מה שיעשה. מחויבות טוטלית לדבר הנכון.
ז. כנות – בניגוד לפורמליות האמריקאית כל כך, וללא מעט רהב שנפוץ בליגה, מאנו מדבר בכנות. לכל שאלה יש תשובה והיא בדרך כלל ישירה ונכונה. הוא לא מעליב אף אחד וגם לא מתחנף לאף אחד. בתום משחק הניצחון הבודד על הלוחמים בסדרת הפלייאוף האחרונה, כשנשאל איך הצליחו לעשות את זה, אמר בין השאר שהלוחמים פשוט לא קלעו טוב כמו בדרך כלל. אמת שכל צופה יכל להגיד, אבל רוב השחקנים לא היו אומרים. גם כאן, מאנו הוא "משלנו", הוא מדבר רגיל לגמרי ואומר דברים שגם אנחנו היינו אומרים. נפלא.
ח. חבר לקבוצה – כל הסעיפים דלעיל מביאים לכך שמאנו תורם המון לכל קבוצה ובכל סיטואציה. הוא יכול להיות שחקן שישי בסאן אנטוניו ושחקן מוביל בנבחרת ארגנטינה, ובשני המקרים הקבוצה תרוויח ממנו את המקסימום, ושחקנים אחרים יהפכו טובים יותר. קבוצות שמאנו חבר בהן יגיעו להישגים מעבר למצופה מסך הכשרון שלהן, הרבה בזכות היכולת של מאנו להתאים את עצמו למה שצריך בסיטואציה ספציפית ובקבוצה ספציפית. בסרט "גלדיאטור" יש סצינה שבה גלדיאטורים שלא לגמרי מכירים אחד את השני מגיעים בפעם הראשונה לאיצטדיון להתמודד עם קבוצת לוחמים מאומנת וחמושה. השערים עדיין לא נפתחו, אין להם מושג מה הולך לקרות, ומקסימוס אומר להם "לא משנה מה יגיע מבעד לשער הזה, יש לנו יותר סיכוי להתמודד איתו אם נעבוד ביחד". מאנו לא צריך להגיד את זה, ולא צריך להגיד את זה למאנו, הוא פשוט חי את זה ולקבוצות שלו יש יותר סיכוי להתמודד.
ט. דוגמא והשראה – מבחינתי, מאנו יכול לשחק גם עד גיל שבעים. לא בגלל הכשרון אלא בגלל הדוגמא. נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים באופן כללי. ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.
+ ∞
+ 100
תגובה לא פחות טובה מהטור המצוין בפני עצמו
+100
+100
לגבי סעיף ג' – כנראה שלא בכדי הקיצור של הספרס הוא SAS…
+מיליון
נהדר, מאנו. זו תגובה שהייתה צריכה להיות פוסט.
אישית, אני לא יודע למצות את מאנו לכדי תוכנה אחת.
"קוסם" נשמע בנלי, משהו.
לי ג'ינובילי מזכיר את אסטריקס הגאלי –
רוב הזמן הממזר הקטן בכלל לא צריך את השיקוי. החכמה והכריזמה שלו מספיקים.
אבל מפעם לפעם, הוא לוקח לגימה, ואז יש לו עוד מהלך "וואו" מסוג שרק הוא מסוגל לו.
הקישור לאסטריקס הגאלי לא פחות ממבריק בעיניי. זה ממש בול בפוני. פעם כתבתי עבודה שהצביעה על יסודות דאואיסטיים באסטריקס, והם לגמרי קיימים גם אצל מאנו.
קישור מעולה גיא… ומאנו/מיקי התגובות שלך תמיד פרייסלס בעיניי ממש נהנה לקרוא אותן.
אני מקווה שדור לא יעלב אם אגיד שחיכיתי לפוסט הזה גם כדי לקרוא את התגובה שלך.
מיקי תגובה מצויינת שיכולה להוות פוסט אני אתייחס לנושא הכישרון:
1. כישרון איך בדיוק גינובלי מזכיר לך אותך, 198 שרירי שמטביע בקלות וקולע בשיאו 40 אחוז מ3 ו86 אחוז מעונשין, גינובלי הוא סופר כישרוני ביחס לאדם הרגיל הוא ממש לא ״חסר כישרון״ אלא פשוט שיש אפילו כישרונות יותר גדולים, אני לא יודע כמה ראו פה שחקני NBA מקרוב אבל הם ממש לא נראיים אנושיים מבחינה יכולת פיזית ואתלטית בטח לא גינובלי.
גינובלי בהחלט אחד השחקנים המרגשים שדרכו על הפארקט ובטח אחד האוהבים אני לא חושב שלשחקן יש שונאים חוץ מעטלפים, שבמקרה שלו הסטטיסטיקה היבשה ממש לא מספרת את הסיפור הוא יכל ברלות לקלוע יותר ולמסור יותר בכל קבוצה אחרת, היה אמור לקחת את הMVP של הגמר ב2005 ונשדד על ידי הליגה שנהגה לתת לכוכבים את הפרס (למרות שהוא היה השחקן הטוב ביותר).
אני מדבר על רוב השחקנים של הNBA, ברור שיש חלק שנראים כמו המוכרים בוולמארט, ואנושיים במקרה של גינובלי זה לא המצב.
ברוך, אתה כמובן צודק, אפילו באירופה או באולימפיאדה הוא לא שחקן "רגיל", פשוט יחסית לשחקני העילית בליגה הוא נראה יותר "אנושי".
וואו. הצדקת את השם
כתבה יפה ותגובה נפלאה גם, לאחד שלדעתי הצנעה הוא ללא ספק אחד מענקי הדור !
כמה דראעק אכלתי ממנו, אבל תמיד היה יריב ראוי ומדהים.
שלא ייגמר.
המחשבה שלו הייתה ועודנה לא לינארית. אחד האנשים הכי חכמים ששיחקו כדורסל. אגדה
כמה חיכיתי לפרק הזה!
השחקן האהוב עלי בכל הזמנים יחד עם סטיב נאש.
המשותף לשניהם- חסרי פיזיות שמבוססים על שכל וביצים.
התחושה כשהוא משחק (חוץ מזה שהוא ממגנט את העיניים של הצופה) היא שהוא יודע מה יעשה עם הכדור עוד לפני שהכדור נמסר אליו.
השנתיים האחרונות עוברות מבחינתי בתקווה לאליפות נוספת בשבילו. הסיכויים רק מתרחקים
תענוג שלש טור על שחקן נדיר.
עבורי מאנו הוא השילוב המושלם בין שכל (IQ כדורסלני מהגבוהים שראיתי) לרגש.
!!!!MANOOOOOOO
===============
השחקן האהוב עלי בליגה עוד מימי קרבות האליפות מול דטרויט
תודה רבה!!
הרושם שלי מג'ינובילי, וגם מדברים שאמר, הוא שהוא לקח את תפקיד הגיים צ'יינג'ר. משחק חזק מאד, כל הזמן, מהווה מוקד התקפי, מייצר נקודות ומהלכים. זה בעיקר מתבטא בזה שהוא לא שומר כוח, לא "מחזיק" את הקבוצה. לכן הוא היה שחקן ספסל. תפקיד כזה אפשרי בעיקר כשיש עוד שני שחקנים בחמישייה שאפשר לסמוך עליהם, ובכלל, קבוצה שתביא למצב שהוא יכול להיות ערך מוסף. זה גם אומר שכל דקה שלו על המגרש היתה מרגשת.
1+
איזה פוסט מענג.
הפוסט שמעביר הכי טוב את האהבה שלנו לשחקן הנפלא הזה.
קשה לתת כל כך הרבה סופרלטיבים בלי לשעמם או להיות פאטתי, ואתה מצליח.
ובכל זאת, אני חייב לאתגר את יושבי האתר הנפלא הזה, ולהעלות את הספק הבא:
האם באמת הספרס (מועדון הספורט הכי טוב ומבריק בליגה ב- 20 השנים האחרונות) ידעו מה הם קיבלו בבחירה 57, או שפשוט מדובר במזל טהור?
איך שאני מבין את זה,
הם בחרו בחירה כל כך לא משמעותית, שהם לא ציפו ממנה לכלום.
הוא עבר לאירופה, והפך תוך שנתיים לשחקן הטוב ביותר באירופה.
אז הם החליטו לממש לו את החוזה, וגם אז הם לא הבינו לגמרי מה הם קיבלו.
זה מתוך כתבה מצויינת שזאק לואו כתב בזמנו על ג'ינובילי:
The Spurs drafted Ginobili almost by accident with the 57th pick in 1999. Buford first laid eyes on Ginobili during the 22-and-under world championships in Australia in 1997. He was there to scout other players. He had never heard of Ginobili. "He was like a wild colt out there," Buford said, "just doing crazy s—. Some of it made sense, and some of it didn't."
The Spurs had won the 1999 title, and they hoped to keep a pricey roster together; they didn't want to draft anyone with a chance of making their team the next season. They traded out of the first round, and took a flier on Ginobili only after failing to find a fair deal for their pick. They even nabbed another draft-and-stash guy, Gordan Giricek, 17 spots ahead of Ginobili. "We got lucky as hell," Buford said.
They were as surprised as anyone when Ginobili blew up. Gregg Popovich was an assistant for Team USA in 2002, and he was excited to finally get Ginobili in San Antonio. "I told Timmy [Duncan], 'This guy is coming, and nobody in the U.S. knows how good he is,'" Popovich remembered. "And Timmy gave me that whole raised eyebrow thing he does."
http://www.espn.com/nba/story/_/id/17262551/manu-ginobili-built-legacy-love-team-storied-career
אחלה שאלה. לדעתי גם לא היה הופך כזה ענק אלמלא היה מגיע לספרס – זה פשוט זיווג משמיים ששני הצדדים הרוויחו ממנו בענק.
המזל הולך עם הטובים
הצלופח. זה הכינוי שהכי מתאים לו.
חלקלק, מתפתל, נמתח, מתשחל לכל חור ואז משום מקום מאריך את היד ומביא הטבעה שלא ידעת שהוא יכול.
שחקן שבכיף היה יכול לסיים קריירה של 20 נק', 7 ריב' ו6 אס', ובחר שלא. אמן כדורסל אמיתי.
השחקן האהוב עליי בעשרים שנים האחרונות מהקבוצה שהכי אהבתי לשנוא ב20 שנים האחרונות.
תודה רבה, עוד אחד מהאהובים בהיסטוריה.
אדם ענק.
יהיה מאמן ענק, אינשללה בספרס אחרי חפיפה אצל מסינה כעוזר.
מעולה!
אחד השחקנים הכי מיוחדים בNBA.
IQ כדורסלני מהגבוהים שראיתי, נמצא בטופ יחד עם סטיב נאש ולברון.
פוסט ענק על שחקן מרגש ! תודה דור, כיף לפתוח את היום עם פוסט כזה
שחקן ענק, ווינר, הצליח הרבה גם בזכות המערכת הנהדרת של הספרס.
אחלה דור
אחד השחקנים הגדולים ששיחקו מאז שנות ה-2000 , אם רק היה רוצה או לחילופין אם היה משחק בקבוצה אחרת היה שחקן של 25 נקודות למשחק והיינו נהנים ממנו קצת יותר .
הלכתי לראות אותו נגד טאו ויטוריה בעונת הפיצול של היורוליג וגם בnba
ובתחושה שלי הוא קצת התפספס בעצם האובר קבוצתיות שלו בספרס .
לא מסכים עם המגיבים פה. לדעתי מאנו היה שחקן שהספרס התאימו בדיוק לסגנון שלו והוא אחד כזה שלא יכול להוביל קבוצה לבד אלא להיות כשחקן השני או השלישי בחשיבותו בקבוצה כמו קליי תומפסון ג'יימס וורתי וכדומה. ברור שמגיע לו להיות פה אבל אני לא בטוח שאם לא היה משחק בספרס הוא היה הופך לאחד הכוכבים הגדולים בליגה.
חשבתי על זה, זו שאלה טובה.
בקריירה האירופית שלו ובנבחרת, הוא הוכיח שהוא גם יודע להוביל. מצד שני, זה לא נבא.
לדעתי היה צריך לשנות את סגנון המשחק כדי להיות אופציה ראשונה, להיות יותר אחראי, פחות להמר על חטיפות, להוביל כדור, לגלות יציבות בהגנה ובהתקפה.
גם לדעתי זה קצת גדול עליו.
השחקן האהוב עלי ביותר. בכל תנועה התקפית של מאנו ישנה גאונות שפשוט אין בשחקנים אחרים. יחד עם תנועות הגוף עם הפיתולים הבלתי נתפסים, ההטעיות המדהימות, הסיומת הנהדרת וראיית המשחק המדהימה מאנו הוא פשוט שחקן מיוחד במינו. לכל זה אפשר להוסיף את האופי והווינריות המדהימה שלו. פשוט שחקן מרגש. אני זוכר שאפילו קובי אמר פעם שהשחקן שהוא הכי אוהב לראות נשחק זה מאנו ואם קובי מפרגן אז מה יגידו אזובי הקיר בהופס… אני מאוד מקווה שנראה אותו עוד שנה לפחות.
מעולה, דור.
כל…כך…הרבה השוואות אפשריות. אהבתי את ההשוואה לאסטריקס. יש את אוזי (נו, כי עטלף). יש את זו שאני שומר לרגע ההוא בעוד עשור שהוא יפרוש.
אבל אלך על ההתאמה הבין כוכבית. הוא, דאנקן ופארקר היו שלישיית הכוכבים הבלתי צפויה ששאבה גיקים של כדורסל אליה. אז אם דאנקן הוא איש הקרח, הראשון שעזב את החבורה וטבע את צרכי הרבים שעולים, ופארקר הוא דוגמא לאנושיות בלתי מתפשרת – זה משאיר לנו את קפטן ג'יימס "מאנו" קירק. ההוא שעושה את מה שצריך להיעשות. האש הכובשת. האיש שמדבר בקצב משל עצמו. החבורה העבירה אותנו חתיכת מסע.
שחקן ענק. תודה?
תודה רבה ! פוסט נהדר על שחקן נהדר !
פוסט מעולה על שחקן נפלא.
לא!
זה פוסט נפלא על שחקן מעולה.
עוד רגעי מאנו
https://youtu.be/zj2msFm4M7E
https://youtu.be/-qNeNzaD5YE
מאנו ג'ינובלי השחקן שבגללו נכנסתי לNBA
והשחקן שכנראה לצערי בגללו אצא מהNBA
תודה על הפוסט, גם אני בעגלת המעריצים של הבחור
טור מעולה על שחקן מעולה, שאני עוקב אחריו בחיבה עוד מאירופה (עוד באירופה הייתי סקפטי) וכמובן מהנבחרת הנהדרת שהיה חלק ממנה. שחקן גדול עם לב גדול אפילו יותר
"סקפטי", בחירת מילים משעשעת בהקשר של מאנו 🙂
תודה אין ספק שיש קונצזוס סביבו ובצדק
מעולה, תודה.
איזה שחקן גדול. את השנים האדירות שלו לא יצא לי לראות בלייב אבל הספקתי להשלים חלק. בינינו, לא צריך לראות יותר מדי כדי להבין שמדובר בשחקן ייחודי מכל הבחינות. ווינר, חכם בטירוף, בעל תושייה נדירה ובכלל team player אמיתי. מעניין מה יעשה אחרי שיפרוש. יש לך מושג עם בדק כיוונים כלשהם או הביע עניין בעבר?
ושמע, לצפות בסרטון של העטלף בדיעבד, כשלא ידעתי על קיומו בכלל ונתקלתי באיזה רפרנס שחשבתי שמסתלבט עליי, חוויה משוגעת.
פוסט משובח דור ! שחקן נפלא שהצלחנו להנות ממנו גם באירופה עם קריירה נפלאה ב-NBA . אין לי ספק שהוא HOF
תודה דור,
פוסט מעולה
חולה על מאנו. חולה על דור. יותר על מאנו
סיקור מדהים על שחקן מדהים. לראות קליפים שלו מפעם זה לראות את עצמך מזדקן. וכל העצב שיש לך על ג'ינובילי בן ה-40 זה בעצם על עצמך בן ה-35, שחוזר אחרי החדר כושר לארוחה ולישון במקום ליציאה עד 3 בבוקר (רצתי 10 קילומר, אז את ה-3 בירות הראשונות שרפתי).
מ-צ-ו-י-ן!
כתוב נהדר ותופס בצורה נהדרת את הקסם החמקמק במאנו.
האם סימונס כתב על מה רצה בירד ומה רצה מג'יק וכוכבי על אחרים.
כן ואני ממליץ מאוד לקרוא את הספר
פוסט נפלא. בלי ספק אחד המרגשים, הגדולים, יוצאי-הדופן. אחד שהיית מת שיהיה חבר שלך. מחלקה בפני עצמה בספורט. סיעת יחיד
1+
והרגע הזה עם העטלף. זה באמת הרגע הכי פסיכי בתולדות הספורט. עזבו את הפגנת הכשרון ןהדיוק והקשר עין-יד שהוא הפגין פה, רק לחשוב על צירוף המקרים הדרמטי שהביא אחד כמוהו, ויש רק אחד כמוהו, לפגוש בעטלף הזה, לא תגיד ציפור, לא תגיד חרק או עכברוש, פאקינג עטלף, וללכוד אותו כמו ברק, זה פשוט לא ייאמן. אבל במקרה של מאנו דווקא כן. אני עד היום חושב אם המסכן הזה מת או סתם היה המום מהמכה והסדרן שיחרר אותו בחוץ
סליחה על הלוקל-פטריוטיזם, אבל מאנו הוא הפנטזיה על שחקן הכדורסל הישראלי האולטימטיבי. המוגבל, החכם והנועז. מה שראינו קצת אצל עדי גורדון או עודד קטש. הוא גם נראה לגמרי מפה.
חלום הזוי.
הזהב שהוא השיג באולימפיאדה שם אותו מעל רוב הכוכבים בנבא כולל הרכיכות מגולדן סטאט.
אפשר לחלק את הקריירה של ג'יונבולי לארבעה חלקיםף
שיער ארוך,תחילת הסקפטיות,שלב הנזירוות,קרחת מלאה.
אני מתעב את ההשוואות שלו לשחקן אגואיסט כמו ארדן שלא קרוב אליו בסגנון ובמיוחד בפלייאוף.
אין ספק שכשהיה לו שיער מלא ג'יונבולי היה יכול להוביל קבוצה..
לא חושב שמאנו לא אתלט. זריזות שינויי קצב כיוון ניתור לא רואה חסרונות רבים אולי כח אבל יותר קשוח מפוטין. תודה, אחלה כתבה.
פוסט נהדר. תודה דור
https://youtu.be/Or5XbQJdZOY
פטר קאפוסוטו בפארודיה על איך להקת רוק שכונתית יכולה להגיע להצלחה מהר, לשיר שירים על כוכבי ספורט לאומים.
מעולה!
[…] פארקר וזכה במדליית זהב אולימפית. מוזמנים לקרוא את כתבתו של דור בלוך על השחקן […]
[…] ג'ינובילי נבחר בפרויקט אגדות הכדורסל II – במאמר נהדר שכתב דור בלוך. […]